דתות בהודו

את הדת מרגישים, מריחים, רואים ונושמים בכל פינת רחוב בהודו. שאתה מתהלך ברחובותיה של הודו אתה פוגש אנשים קדושים, עצים קדושים, מבנים מקודשים ואפילו עכברושים קדושים…

הדתות בהודו

כבר אלפי שנים ישנה התעניינות רבה בכל העולם בתת היבשת ההודית. אחד מהגורמים להתעניינות הזו היא התרבות המגוונת כל כך. בהודו כבר יותר מ-4000 שנה מתפתחות דעות רבות וזרמים מחשבתיים מגוונים ביותר בדרכם, במחשבתם ובמסקנות שלהם. רצף שכזה בהתפתחות תרבות יוצר עומק עצום.

הגיוון הדתי בהודו רב מאוד, אל הההינדואיזם כולל זרמיו השונים, משתייכת 80% מהאוכלוסייה. 13% מתוך האוכלוסיה מוסלמים,. ושאר האוכלוסיה משתייכים למגוון דתות בעלות אוכלוסיה קטנה יחסית, הנצרות 2% , סיקים 2% בודהיזם 2%, ג’ייניזם פחות מ 1%, בהאיים, זורואסטרים ועוד… בעבר היו בהודו גם קהילות יהודיות גדולות, בעיקר בדרום הודו, שם חיו קהילת “בני ישראל”, קהילת היהודים העיראקיים, המלברים והפארדסים. אחרי 1948 עלו רוב הקהילות היהודית לישראל, וכיום חיים במדינה אלפים בודדים של יהודים.

הודו שלא הכרת

הינדואיזם

הוגים הודים אומרים כי ההינדואיזם יכול להכיל את כל הדתות והאמונות האחרות בעולם. ישנם אומרים כי אברהם אבינו, משה רבנו, ישו, מוחמד ועוד הם כולם גלגוליו של האל וישנו. ההינדואיזם היא הדת השלישית בגודלה בעולם, והדת הפוליתאיסטית (מרובת האלים) הגדולה ביותר. בהודו ובנפאל רוב האוכלוסיה מאמינה בדת ההינדואיזם.

שלושת האלים החשובים והמרכזיים ביותר הם: ברהמה, וישנו ושיווה וישנם עוד אלים רבים נוספים, התפיסה בהינדואיזם היא של ריבוי אלים, והאלים לפי האמונה הם התגלמויות של המהות העליונה האחת שנקראת הברהמן. האלים מוצגים כדמויות במקדשים.

כתבי הקודש המרכזיים של ההינדואיזם הם הוודות שהובאו להודו לפני 3500 שנים, ככל הנראה על ידי עם שחי בין מזרח אירופה למרכז אסיה, ה”האריאנים”. החוקרים טוענים כי ההאריאנים הפיצו את השפה הסנסקריט העתיקה (השונה מזו הידועה היום בהודו) גם באירופה, והיא המקור לכל השפות ההודו-אריות האירופאיות. כלומר, רוב השפות באירופה, וכמובן גם הסנסקריט הידועה כיום בהודו.

התיאוריה אומרת שההאריאנים היו מצוידים בסוסים, דבר שלא היה קיים בהודו בעת ההיא. הם הגיעו להודו מאזור הקווקז. הם היו אנשים בהירי עור, בעלי כלי נשק מתוחכמים מברזל, ותרבות עשירה של מיתולוגיות וסיפורי פולחן. הם השליטו את תרבותם על היבשת, גרשו את התושבים המקומיים דרומה והתיישבו בצפון היבשת ובמרכזה. החוקרים משערים כי הם שהביאו איתם את יסודות ההינדואיזם. היו ברשותם כתבים בשפה הסנסקריט שנקראו “וודות” (ידע).

הוודות היא הדרך הקדומה ביותר של פעילות דתית בהודו ומהווה את היסודות והמסורת שעצבה את ההינדואיזם לדת. התרגול הרוחני של הדת מוכר לנו בשם הכולל יוגה.

בההינדואיזם בולטת תפיסה חברתית, שמחלקת את המאמינים למעמדות הידועים גם בשם “קאסטות”. בין הקאסטות קיימת חלוקה היררכית ברורה ומחייבת. בראש עומד מעמד הכוהנים, הברהמינים, האחראיים על הפולחן והנהגת הקהילה. אחריהם באות קאסטות של לוחמים ואנשי הממשל והמסחר. בתחתית עומדים “הטמאים”, אלה שאינם נכללים בתוך מערכת המעמדות, והמגע איתם אסור על השייכים לקאסטות.

ההינדואיזם היא דת סגורה. לא ניתן להמיר את הדת להינדואיזם – אדם חייב להיוולד הינדואיסט. ההודים מאמינים בברהמן שהוא נצחי וקיים לעולם, וכל מה שישנו בעולם נובע ממנו ואחד הוא. האלים השונים הם התגלמויות שלו. בהודו, לפי המיתולוגיה, כ-330,000,000 אלים. בראשם שלושת האלים המרכזיים – שיווה וישנו וברהמה, הקרויים גם ה”טרימורטי”. הקלשון אותו נושאים הסהדואים מסמל את ה”טרימורטי”.

המאמין ההודי, על פי המסורת המשפחתית או השבטית, יבחר לאיזה אל יסגוד, ואיזה פסל יניח במקדש בביתו וייקח על עצמו חוקים והגבלות. ההגבלות הן על פי בחירה אישית ואין קוד קבוע כפי שקיים בדתות אחרות.

כל יום מוקדש לאל אחר וכך עוסקים ההודים, כל אחד ביום אחר, בפולחנים האישיים שלהם. יום שני לדוגמא הוא היום של האל האנומן, וביום זה סגורות רוב המספרות בהודו.

ההברה “אום” מסמלת את תמצית כל הוודות, ומי שאומר “אום” כאילו שאמר את כל התורה. הסימן הגראפי של ה”אום” מאוד פופולארי בהודו ובמקדשים בה.

האסלאם והשושלת המוגולית בהודו

כשהאסלאם מגיע להודו, האסלאם מנסה להפוך את העולם למוסלמי. מקום בו האסלאם שולט נקרא "דר אל אסלאם", ותהליך הכיבוש של מקום כזה נקרא "ג'יהאד". המפגש בין ההינדואיזם והאסלאם לא פשוט. אלו הן שתי תרבויות ודתות כה שונות ומנוגדות עד שקשה לראות וליישם חיבור ביניהן.

באסלאם אין קדושה מלבד לאללה ולקוראן, ואילו בהינדואיזם הכל קדוש: אנשים, עצים, בעלי חיים… באסלאם אלוהים הוא עליון ועושה כרצונו, והאדם כפוף למרותו ואילו בהינדואיזם האלים כפופים לרצונותיהם ובקשותיהם של המאמינים בהם.

במאה ה-11 מנהיג טורקי בשם מוחמד מירנזה מבצע 17 פלישות צבאיות אלימות מאוד לצפון הודו. הפלישות היו בשם הג’יהאד, אך כלל לא היו לצורך כיבוש והפיכת הודו ל”דר אל אסלאם”, אלא למטרות שוד, ביזה של מקדשים ואוצרות, אונס ולקיחת ילדים לעבדות.

150 שנה מאוחר יותר יוצא מוחמד מגור לסדרת כיבושים בהודו, הפעם למטרת כיבוש בלבד. בסדרת כיבושים זו, אשר מתחילה בשנת 1202, נהרסות גם כל האוניברסיטאות הבודהיסטיות בצפון הודו ולמעשה הבודהיזם שצמח בצפון הודו נעלם מתת היבשת ההודית. בשנת 1206 מוכרזת הודו כ-“דר אל אסלאם” ודלהי הופכת לבירת הסולטנות. המוסלמים מחזיקים היטב בסולטנות דלהי, ואף גורמים לג’ינג’ס חאן המונגולי לא להיכנס להודו אלא לדלג עליה ולכבוש מדינות אחרות. המקום היחידי בצפון הודו אשר המוסלמים לא הצליחו לכבוש היה אזור מדינת גוג’ראט ורג’סטאן, מקום מושבם של הראג’פוטים שהיו לוחמים משכמם ומעלה. הודו נכנסה לתקופה של שלטון מוסלמי, לעתים בכל תת היבשת ולעתים רק בצפונה.

בשנת 1330 לערך מתחילה שושלת טורלוק. במהלך שלטונה של שושלת זו מנסה אחד ממנהיגיה , מוחמד טורלוק, להעביר את מרכז השלטון מדלהי למרכז הודו. ניסיון זה נכשל ובסיס השלטון נשאר בדלהי. אחרי מוחמד טורלוק עולה לשלטון בן דודו, שמו פירוז, אשר היה שליט מיטיב המאמין בדרכי שלום. הוא כרת בריתות בין האסלאם ובין ההינדואיזם. 11 שנים לאחר מותו, בשנת 1399, מסתיימת סולטנות דלהי באקט רצחני חסר תקדים: במרכז אסיה, באוזבקיסטן, קמה שושלת חזקה מאוד. בראשה עמד טימור לנג, מצאצאיו של ג’ינג’ס חאן המונגולי. טימור לנג יוצא במסע כיבוש מזעזע. הוא מגיע מאוזבקיסטאן לדלהי ורוצח את כל אוכלוסיית דלהי. העיר הופכת לעיר רפאים. בתקופה זו נמצאת בהודו גם השושלת הלודית.

בשנת 1526 מגיע מייסד השושלת המוגולית, בבר, מאוזבקיסטאן להודו. בבר מאמץ טאקטיקת לוחמה שלא נראתה לפני כן בהודו – ירי תותחים שמחפה על פרשים. בעזרת טאקטיקה חדשנית זו הוא מצליח לכבוש את צפון הודו, אגרה ודלהי, ומכניע אפילו את הראג’פוטים – אותם לוחמים שאיש לא הצליח להכניע עד אז, ובכך מייסד את השושלת המוגולית בהודו והופך לקיסר הודו. הוא קובע את בירתו באגרה.

סיפורה של השושלת המוגולית נשמע כמו סיפור אגדות והיא אחת השושלות המעניינות יותר בעולם המודרני. לשושלת זו לא היה אח ורע בבזבזנות ועושר ובתככים ושערוריות. השם מוגולים הוא שם פרסי למונגולים, והקשר בין המוגולים למונגולים הוא שבבר, מייסד השושלת, הוא למעשה צאצא של המונגולים. אך מקורם של המוגולים אינו במונגוליה אלא במרכז אסיה, באוזבקיסטאן. ואם כבר מזכירים את השפה הפרסית: המילהPARADISE שורשיה בפרסית. PAIRI פירושו מסביב ו-DAEZA פירושו חומה. ואכן המוגולים יצרו בחלק מתקופות שלטונם בהודו גן עדן בזכות עושרם הגדול.

בנו של בבר, הומאיון, היה חולה ובבר מתפלל לאללה שייקח אותו ויציל את בנו. ואכן כך קורה – בבר מת, והומאיון עולה לשלטון במקומו (שנת 1531). הומאיון יורש את הממלכה ומנהל אותה בצורה לא חכמה. הוא היה מאוד בזבזן והסתבך בהקרבות אבודים מראש. בשנת 1540, בלחץ של השבטים מסביבו נמלט הומאיון לאפגניסטן וחוזר לאחר 15 שנה, ומשיב לעצמו את הקיסרות. הוא חוזר לדלהי ולאחר 6 חודשים מת לאחר שנפל במדרגות ארמונו כשהיה תחת השפעת אופיום.

אחריו עולה לשלטון בנו – אכבר (1556-1605). הוא השליט המעניין ביותר בשושלת, והשליט הגדול ביותר בעולם באותה תקופה, והוא שהנהיג את הפנייה המוכרת באיסלאם “אללה ואכבר”. הוא שלט על שטח עצום בצפון ובדרום (מעל 100 מיליון איש). אכבר ניסה לייסד דת חדשה שתאחד את האיסלאם וההינדואיזם ושתהיה מבוססת על אמונה באל אחד. הוא בונה את העיר פאטיפור סיקרי, ליד אגרה, כעיר הממשל שלו – עיר אדירה הממוקמת במדבר, אשר ננטשת לחלוטין לאחר תקופת שלטונו, ומעולם לא אוכלסה בשנית. העיר נבנתה כעיר אוטופית המשכנת בתוכה משוררים ואת בני כל הדתות.

בסוף ימיו הוא מבחין שאין לו יורש. הוא פונה לחכם סופי אשר מברך אותו. אחרי הברכה נולד לו יורש והדבר מקרב אותו אל הזרם הסופי באיסלאם. בשנת 1605 הורעל אכבר על-ידי בנו סאלים, אשר בחר לעצמו שם חדש – ג’האן גיר, שפירושו חובק העולם. הוא עולה לשלטון ושולט בשנים 1605-1627.

הבא בשושלת המוגולית הוא בנו של ג’האן גיר – שאח ג’האן. משמעות שם זה היא שליט העולם. הוא שלט בין השנים 1628-1658 והפך למוכר מבין כל השליטים המוגולים, בעיקר בגלל המונומנטים שהשאיר אחריו – כמו הטאג’ מאהל, ג’אמה מסג’יד והמבצר האדום. את הטאג’ מאהל בנה כמצבה לאשתו אשר מתה 3 שנים לאחר שעלה לשלטון. תכניתו המקורית הייתה לבנות מבנה נוסף, זהה לראשון, בצבע שחור. בין כל בני השושלת המוגולית אשר התאפיינה בעושר ובאגו טריפ אדיר, בלט במיוחד במאפיינים אלה שאח ג’האן. הוא הופך את דלהי למקום מושבו של הקיסר המוגולי ובונה לשם כך את המבצר האדום. בתקופתו העיר דלהי היא העיר המפוארת באסיה. עיר שהפנטה את הנוסעים במאות ה-17,18, עיר של משוררים, רקדנים, תרבות עשירה מאוד. מבחינת מסחר הצטיינה העיר בעושר ובמגוון הרב של הסחורות אשר הובאו אליה על גבי פילים וגמלים מכל רחבי אסיה. לעיר שבנה בדלהי קרא שאגהנבאד – כלומר, העיר שנבנתה על-ידי שאח ג’האן.

בודהיזם

הדת - הדרך הבודהיסטית שורשיה בהודו. כבר לפני מאות שנים עניין הבודהיזם וריתק אנשים רבים מכל קצוות העולם, אשר נהרו להודו כדי להתרשם ממנו וללמוד אותו. אנשים אשר הגיעו להודו ולטיבט לפני מאות שנים כדי לראות ולהכיר תרבויות, צורות חיים ונופים שונים. בעוד הם היו מגיעים ברגל ממרחקים של מאות ואלפי ק"מ, דרך מדבריות, הרים, ביצות וג'ונגלים. יצאו למסע בדרך כלל בקבוצות גדולות על מנת שיהיו גם כאלה שיחזרו ממנו.

לפי המסורת הבודהיסטית בשנת 563 לפנה”ס נולד אדם בעיירה לומביני, כיום בגבול שבין הודו ונפאל, ושמו גאוטאמה סידהרתא. גאוטאמה פירושו המעולים שבשוורים (זהו שם השבט שלו), וסידהרתא פירושו מצליח או זה שהשיג את מטרתו.

סידהרתא נולד כנסיך לאב מלך וזמן קצר לאחר שנולד ניבא הנביא כי סידהרתא, אם ישאר בממלכה, יהפוך למלך גדול שיאחד את העולם תחת שלטונו אך אם יצא מן הממלכה יהפוך לנזיר, יחיה את חייו בסיגופים ביערות, ובסופו של דבר יהפוך למורה גדול. האב העדיף את האפשרות הראשונה והחליט לדאוג שסידהרתא יחוש כה טוב בארמון עד שלעולם לא ירצה לעזוב. המלך ציווה להסתיר מעיני בנו כל צורה של סבל ודאג לחשוף אותו רק לדברים נוחים ונעימים. משפחתו הייתה שייכת למעמד הקשטרייה (מעמד הלוחמים), וכנסיך קיבל אימונים על ידי טובי המורים במקצועות הלחימה, והוכשר כלוחם מוצלח.

על סידהרתא מסופר כי כבר בילדותו עשה כל מיני ניסים ולא היה ילד רגיל. כבר בילדותו לא הבין למה הוא צריך את כישורי הלחימה, ולמה צריך מלחמות בעולם – דברים אשר זיעזעו את אביו. סידהרתא הודיע שאם יש צורך בדבר הוא מוכן להחליף קסטה ולו רק כדי שלא יצטרך להלחם.

סידהרתא היה סקרן לגבי המתרחש מחוץ לארמון ולא הבין מדוע אביו אינו נותן לו לצאת. כמתנת יום ההולדת ה-11 שלו הוא ביקש מאביו לצאת מן הארמון לצייד. האב הסכים. את סידהרתא לא עניין הצייד והוא רצה לחקור את כל המתרחש בחוץ. הוא לא הסתפק בסיבוב אחד מחוץ לארמון ובתירוצים שונים ומשונים יצא לכמה טיולים, אשר בהם נחשף למציאות בעולם. דברים אשר אליהם לא היה מודע קודם לכן.

בטיול הראשון הוא ראה איש זקן, בשני איש חולה ובשלישי גופת אדם מת. הוא הבין כי קיים סבל רב בעולם. בטיולו הרביעי ראה סידהרתא סגפן נודד והשלוה שעל פניו קסמה לו. משהו בעיניו של הסגפן הפיח בנסיך תקווה. בשלב זה החליט סידהרתא לפרוש מחיי הארמון, החברה והמשפחה ולצאת למסע שמטרה אחת לו – למצוא פתרון לסבל!!

המסע נמשך 6 שנים בעמק הגנגס, ובמהלכו פגש ולמד ממורים גדולים. הוא למד יוגה על סוגיה ושיטות סיגופים שונות ומשונות, הוא למד מדיטציה שמע דברי חכמה. הוא היה תלמיד מצוין, ומסופר אף כי עלה על כל מוריו. אך בכל השיטות לא מצא את הפתרון אשר חיפש.

האגדה מספרת שבשנות נדודיו אכל במשך שנתיים רק גרגר אורז אחד ביום, ובמשך ארבע השנים הנוספות לא אכל דבר ומצבו הגופני הדרדר מדחי אל דחי.

סידהרתא אמר לעצמו שלמרות כל השיטות והסיגופים הרבים לא השיג ידע נעלה או חזיונות מיוחדים והחל לפקפק בדרך הזו. הוא הבין כי קיימת דרך אחרת. הוא נזכר בחייו כנסיך בארמון וחשב לעצמו שגם אז, כאשר היה מאוד עשיר לא ידעה נפשו מרגוע. סידהרתא, לפי המסורת, התיישב מתחת לעץ לבדו ושקע במדיטציה. אשליות רבות החלו לשטוף אותו, וכל מיני הסחות דעת ניסו להפריע את מנוחתו, אך הוא נשאר מרוכז במדיטציה. הוא נדר שלא יקום מן הישיבה מתחת לעץ עד שימצא את הפתרון לסבל. סידהרתא חווה התעוררות רוחנית גדולה. הוא הבין שכל הצרות והסבל מקורם בפנים, בתוך הראש, ושם מצוי גם הפתרון לסבל ולא בחוץ. מנקודה זו הופך סידהרתא לבודהה – למואר. ולעץ תחתו ישב, אשר נמצא בבודגאיה, קוראים עץ הבודהי – עץ ההארה.

מסופר שבההארה ראה בודהה את מיליון גלגוליו הקודמים בתור אדם ובתור חיה. הוא ראה את כל הלידות וכל המיתות של כל היצורים בעולם, ואז שטף אותו אושר אדיר והוא חזה בסילוק הטומאה שלו עצמו. הוא מבין כמה דברים אשר יהוו בהמשך את הבסיס החשוב ביותר לבודהיזם, את מה שנקרא ארבעת האמיתות הנאצלות.:

החיים אינם אלא סבל, מן הלידה ועד המוות. מדובר לא רק על הכאב אלא יותר על חוסר האושר שאנו

חשים כאשר משתנים התנאים סביבנו, ובעקבות השינויים אנו חווים תחושה של אי נוחות והפסד. חיים

של חוסר סיפוק שמהם אנו מנסים להתעלם.

הסיבה לסבל – המשיכה והדבקות בתשוקות. אם נביט בעולם נזהה שהוא מורכב מדברים ארעיים

ומשתנים. במיוחד הדברים אליהם אנו קשורים בקשר הדוק – מחשבותינו, גופנו, רכושנו, משפחתנו

וחברינו. בגלל שחיינו כל כך תלויים בדברים הללו אנו מסרבים להכיר בכך שכל אלו הם זמניים.

התרופה לסבל – קיימת אלטרנטיבה והיא הניתוק מן המשיכה והתשוקה, וזה הדבר אשר עשוי להפסיק

את הסבל.

הדרך להפסקת הסבל – דרך 8 השלבים: השקפה נכונה, נחישות נכונה, דיבור נכון, עשייה נכונה,

אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה וריכוז נכון.

ארבע האמיתות הללו הן הבסיס לדת אשר סחפה אחריה במשך השנים מאות מיליוני מאמינים בכל רחבי העולם.

הבודהה נולד בתקופה של תזזית ושינויים בכל העולם. נכתבו האופנישדות ותרבות היער בהודו, בית המקדש הראשון נחרב בארץ ישראל. הבודהה מגיע ומציע הארה להמונים, ועוד בגלגול הזה. כל זאת בתקופה בה אנשים מחפשים דרכים רוחניות חדשות.

לאחר דרשתו הראשונה של הבודהה, שכללה את ארבע האמיתות, הוקמה הקהילה הבודהיסטית בהודו ולבודהה היו עשרות אלפי מאמינים בצפון הודו. הוא פנה אל פשוטי העם – הזונה והמשרת, וסירב לדבר סנסקריט מפני שהייתה מורמת מהעם. הוא דיבר וכתב בשפת הפאלי – שהיא למעשה סנסקריט פשוטה יותר. ההתפשטות המהירה והמאסיבית של הבודהיזם בהודו, ולאחר מכן גם במדינות השכנות, התרחשה הודות לבתי המלוכה אשר אימצו את הדרך הבודהיסטית וכמובן גם הודות לפשטותה של הדרך, יציאתה כנגד מערכת הקאסטות (המעמדות) בהודו והאפשרות שנפתחה בפני כל אחד להגיע להארה כאן ועכשיו.

כמו בכל דת התפצלה הדת הבודהיסטית למספר זרמים. אך שלא כמו בדתות אחרות מקובלות הסטיות והשינויים והזרמים השונים חיים זה לצד זה בשלום. בבודהיזם ישנו דגש על הבחירה האישית וחוסר הענישה, לא האלוהית ולא האנושית. ישנה בחירה חופשית האם להיכנס לדרך, האם לעבור בין הזרמים והאם לצאת. לדרך אותה אימץ הבודהה הוא קרא “דרך האמצע” – בין חיי הסיגופים ובין החיים החומריים.

הבודהה לא רצה שיתייחסו אליו כאל אל ואל הבודהיזם כדת. הבודהה רצה שהבודהיזם יחשב כדרך – דרך לשחרר אנשים מסבלם. כמו רפסודה אשר אתה נעזר בה כדי לחצות נהר, אך משהגעת לגדה השנייה אתה משחרר אותה ונותן אותה לאחר. כאשר רואים היום את הטקסים, המקדשים והסגידה לבודהה הדבר מבלבל וההסבר של הבודהיסטים לכך הוא שלא מדובר באמונה אלא באמון. כמו אם נשמע ממישהו על מקום מעניין בו הוא ביקר ונרצה להגיע לשם והוא ייתן לנו מפה והסבר ונצא אל הדרך, ובדרך כאשר ניתקל בנהר ובגשר החוצה אותו, בדיוק היכן שהוא מצוין במפה, יתחזק האמון שלנו במקור.

הבודהיזם מזהה את הבעיה בחיבור של אדם-תשוקה-אובייקט. השילוב הזה, לדעת הבודהיזם יוצר את הסבל והוא מנסה לטפל בו. הבודהה טוען שאין ישות כזו הנקראת אני. הוא אומר כי זוהי המצאה שלנו, לנוחיותנו, היות ובאף אחד אין משהו קבוע מהלידה ועד המוות. הוא טוען שלא צריך לקחת את עצמי כמרכז העולם, ושאיננו צריכים להיות משועבדים לעצמנו. לגבי האובייקטים אומר הבודהה כי מושאי ההשתוקקות שלנו ריקים ואף אחד מהם אינו עומד בזכות עצמו. ישנו צורך להפריד בין הרוח והחומר, והעירוב והבלבול ביניהם הוא היוצר את הקושי. דרך היוגה והמדיטציה מפריד הבודהיסט בין שני העולמות הללו.

הבודהיזם שם את רעיון החמלה בראש מעיניו. לב ליבה של הפעילות של הישות המוארת היא בעניין החמלה, וכך גם הבודהה עצמו אשר לאחר שהגיע להארה בחר להישאר בעולם הזה וללמד את דרכו עד שאחרון היצורים בעולם לא ידע סבל, ולא לחיות בשלווה ובנירוונה בעולם הבא. אידיאל זה מכונה “שבועת הבודהיסטווה” וישנם נזירים רבים אשר לוקחים על עצמם את השבועה הזו וגם לאחר שהם מגיעים להארה הם ממשיכים לשרת את הרעיון שמאחורי השבועה.

במאה ה-12 הבודהיזם התרסק בהודו, בעיקר בגלל תחילת הכיבוש המוסלמי, כיבוש אשר גרם לנזירים ולמאמינים הבודהיסטים לברוח מהודו. המוסלמים שרפו והשמידו את כל המוסדות הבודהיסטים אשר היו קיימים בהודו. אך הבודהיזם המשיך לשגשג במקומות אחרים ברחבי אסיה. הכיבוש המוסלמי לא הגיע לעמק ספיטי ולחלקים הצפוניים ביותר של הודו ולכן אלו המקומות היחידים בהודו בהם הבודהיזם העתיק שרד מימי קדם, ועד היום ניתן לראות שם שרידים עתיקים לכך. בשנות ה-50 של המאה ה-20 קיבל הבודהיזם סיבוב שני מוצלח בהודו, בעיקר הודות לבריחתו של הדלאי לאמה מטיבט להודו. הדלאי לאמה, מנהיג הבודהיסטים, עזב את מולדתו טיבט בשנת 1957 בעת שכבשה סין את טיבט. הוא נמלט כשהוא מחופש לנזיר פשוט, במסע רגלי מפרך דרך עמק ספיטי לכיוון דהרמסלה. הוא ביקש וקיבל מקלט מדיני מהודו, ושם הוא נמצא עד היום, במעונו הרשמי במקלוד גאנג’ בדהרמסלה. יחד איתו, ובשנים שלאחר מכן הגיעו עשרות אלפי טיבטים להודו והתיישבו באזור דהרמסלה, עמק קנגרה ובדרום הודו ליד העיר מייסור. לכן המקדשים שנראה באזורים אלו הם חדשים יחסית. מאז צבר הבודהיזם פופולאריות רבה מאוד במערב, אשר נחשף לבודהיזם כאשר יצא מטיבט.

בדרך כלל בבית בודהיסטי נוכל לראות חדר שהוסב למקדש, לעתים צנוע ולעתים מפואר. זהו חדר שקט שנוהגים בו בכבוד. הדברים החיוניים לחדר מעין זה הם פסל או תמונה של בודהה, קטורת, נר ופרחים. בדרך כלל יהיה גם ציור טאנקה עם ציור השושלת בהתאם לזרם אליו משתייך המאמין. מתחת לפסל המרכזי במקדש הביתי, וגם במקדשים הגדולים, ישנן קעריות מתכת או כסף המשמשות ככלי קיבול לסדרה של מנחות המבוססות על מגוון פריטים מסורתיים הודים המוצעים לאורח מכובד: מים המסמלים את טוהר הגוף והנשמה, פרחים לנוי, אור לתאורה, בושם לאדיקות, מזון להכרת תודה וקערה המסמלת מוסיקה, לעתים עם קונכייה.

הסיקים

סיפורם של הסיקים החל כאשר מורה הדרך הראשון, ומייסד הדת, גורו נאנאק יצא לנהר כדי לערוך טבילת בוקר ונשאר מתחת למים שלושה ימים. כולם חשבו שהוא מת, אך ביום הרביעי הוא עלה מן המים ומילותיו הראשונות היו: "אין דת הינדואית ואין אסלאם". לאחר מכן החל גורו נאנאק, אשר כבר בילדותו בפקיסטאן לא התחבר אל הטקסים ההינדואיסטים, להטיף לשומעיו על שילוב האלמנטים הטובים, לדעתו, מן ההינדואיזם ומן האסלאם.

גורו נאנאק חי בימי שלטונם של המוגולים בעת שקיסרים מוסלמים כבשו את צפון הודו ולא אחת כפו על המקומיים את דת האיסלאם. על קרקע זו צמחה נבואתו שהטיפה לפשרנות דתית, לסובלנות ולדו קיום.

הסיקים טוענים שנאנאק לא התכוון לייסד דת חדשה, אלא לשנות מושגים. הוא התנגד לפולחן צלמי האלים, לחלוקה לקסטות ולמעמד האישה הנמוך. כמו כן התנגד למסעות הג’יהאד המוסלמים.

מאותו יום, בגיל 27, כשפגש פנים אל פנים את האל בנהר, הוא יצא למסעות רבים ובמשך 40 שנה הסתובב בהודו ובמזרח התיכון להפיץ את אמונתו. מקומות רבים בהם שהה נחשבים לקדושים לסיקים.

כמו הבודהיזם והג’ייניזם גם הדת הסיקית התפתחה בגלל ברהמיניזם נוקשה. הדת בראשית דרכה דיברה רק על אהבה, שלום ודו קיום. כל זה היה נכון עד שלטונו של הגורו החמישי (על פי הדת היו 10 גורואים). עד לזמן זה כתבו הגורואים מאמרים אשר קובצו על-ידי הגורו החמישי לספר הקדוש לסיקים.

לאחר הגורו החמישי הדת הפכה לקיצונית יותר משום שנאלצו להילחם נגד המוסלמים ולהגן על עצמם מפניהם. הגורו השישי אמר שלא ניתן להשאיר רק לידי האל את ההגנה על שלומם והם חייבים להילחם.

הגורו התשיעי סירב למצוות השליט המוגולי אורנגזב להתאסלם ובשל כך המוגולי ציווה לבשלו בסיר מים רותחים. מסופר שהגורו לא מת והכניס עצמו למדיטציה עמוקה עד שנערף ראשו.

הגורו העשירי הקים צבא של ממש והוא שהכניס את הסמלים המוכרים עד היום לדת.

חמשת הסמלים של הסיקים:

* איסור על תספורת וגילוח שיער בכל חלקי הגוף לנשים ולגברים, כביטוי של צניעות וקדושה. (הטורבנים נכנסו כאופנה בשלב מאוחר יותר)

* נעיצת מסרק מעץ בשיער כסמל לטוהר המידות.

* כל סיקי נושא עימו בכל עת חרב – פגיון, כסמל להיותו לוחם.

* צמיד ברזל על יד ימין המסמל חוסן גופני וכוח רצון.

* חצאית קצרה – פריט לבוש שאפשר תנועה נוחה וסימל נכונות לקרב. כיום לובשים תחתון רחב.

הגורו העשירי הוסיף לכל סיקי את השם סינג אחרי שמו. משמעות המילה הינה אריה.

הדת פתוחה בפני כולם. כל אחד מכל גזע, מין, דת ומעמד יכול להיכנס למקדש הסיקי ויכול להמיר את דתו לסיקי, בתנאי שייקח על עצמו התנזרות מאלכוהול, מסמים ומטבק.

על-פי הסיקים גורלו של אדם נתון בידיו שלו, וכן מאמינים ברעיון הקארמה וגלגול הנשמות.

האחריות של הפרט איננה אישית בלבד, אלא ציבורית והיא באה לידי ביטוי בחיי קהילה. על הפרט לסייע לחברי הקהילה ולא להוות נטל. רעיון העזרה לזולת בולט מאוד במקדשים הסיקים ובמיוחד בלנגר – זהו חדר אוכל עצום המצוי בכל מקדש סיקי, בו יושבים זה לצד זה כל אורחי המקדש. האורחים מכל הדתות ומכל המעמדות יושבים יחד על הרצפה ואוכלים את אותו האוכל.

בכל מקדש סיקי יש אפשרות לשהות כמה ימים ללא תמורה. אין סיקים קבצנים והם אינם מפרידים בין חיי הרוח והחומר. אין אנשי רוח המאוגדים במנזרים וממומנים על ידי הקהילה, ולא קיים אידיאל נזירי או סגפני.

מעמד הנשים אצל הסיקים שווה לזה של הגברים. נשים אלמנות יכולות להינשא בשנית. ובקרב הסיקים לא היה נהוג טקס הסאטי.

כיום בעולם כולו ישנם 18 מיליון סיקים. רובם חיים במדינת פנג’ב בהודו, שהיא מולדתם. הם מכהנים בעמדות מפתח בהודו באחוזים גבוהים מאוד ביחס לאחוז הסיקים באוכלוסיית הודו. הם נמנים עם גדולי הסוחרים בהודו, מכהנים בתפקידים בכירים בצבא, ובעלי שליטה כמעט מוחלטת בתחבורה יבשתית, ימית ואווירית.

טיולים לדוגמא בדגש על דתות ופולחן